מרחק, נגיעה נעמי וולפסון צופיה שקורי
מרחק נגיעה

להזמנת הספר
ניתן להשאיר פרטים כאן
ואנו נחזור אליכם בהקדם

קראת? נהנית?
אנא כיתבי לנו הערות, הארות ותובנות חדשות מהספר


דף הבית > מאמרים > ירבו כמותך בישראל

ירבו כמותך בישראל

| 01/01/1970

יפה עשה הרב מאיר ליכטנשטיין במאמרו "משל המקווה" ("הצופה" פרשת משפטים) שהטיף בדרכי נועם להפסקת המרוץ אחר החומריות. ללא כל ספק, טוב יהיה אם קו מוסרי של צניעות יעמוד כנר לרגלינו. יותר ויותר משפחות נקלעות למצבים כלכלים קשים עקב השקעה מופרזת בשמחות משפחתיות, מה שמונע מהם לשמוח בשמחת יקירהם. (הרי יש סטנדרט מקובל; הרי צריך להיות "כמו כולם"...!)

על כן, טוב נעשה אם נאמץ לעצמנו את הגישה המוצעת במאמר. וכבר לימדו אותנו חז"ל: "איזהו עשיר, השמח בחלקו" והלוואי שנשכיל ונדע לשמוח שמחה פנימית אמיתית שאינה תלויה בראוותנות חיצונית.

חבל שהמקווה החדש שבאלון שבות היה ה"טריגר" לשכנע את הציבור במסר כה חשוב. אך לפני שאבהיר את עצמי ברצוני לציין סתירה העולה לכאורה מהמאמר. בפתח מאמרו הרב מ. ליכטנשטיין כותב: "אם עיצוב של מקווה כזה הוא ההופך את חוויית הטבילה לנעימה, הרי שטוב עשו פרנסי הקהילה, ועל כך יישר כוחם". אם כן, טוב עשו פרנסי הקהילה.
בחתימת המאמר באים הדברים הבאים: "מה שגרם להתפעלות עמוקה מן המקווה באלון שבות הוא חציית הקו מבניית מקווה שהוא אסתטי ומסביר פנים – למקווה שהוא מפואר. הקו נחצה בחברה כולה, ומקווה זה הוא רק מראה לחציית הקו...וכאמור המקווה הוא ראי של החיים". אם כך, לא ראוי לבנות מקווה מפואר שכזה. כדי לא לחצות את הקו, יש להוריד את רמת החיים בד בבד עם רמת הפאר של המקווה וזה תלוי בזה.
כנראה שכוונת הכותב הייתה לשבח את כוונתם של מעצבי המקווה החדש שהיתה רצויה, אבל בפועל סבור הוא שמעשיהם אינם רצויים כפי שסיים. אך אינני יכולה להסכים למסקנה זו.

לרגל פתיחתו של המקווה, הוזמנתי לפני כשבועיים להרצות בנושא הטבילה לנשות אלון שבות. בסיום ההרצאה נעניתי להצעת הנשים לבקר במקווה החדש. ובכן, אני מודה, נשארתי פעורת פה מרוב התפעלות, ותחושה נפלאה של רוגע אפפה אותי בהיותי עומדת בחדר שעוצב במיוחד לכלות. המחשבה שחלפה בלבי לאחר מספר שניות הייתה – הלוואי והיה אפשר "לשכפל" מקווה זה לכל עיר בישראל.
מקווה זה אינו משדר לא ראוותנות ולא מותרות, לא ניקור עיניים ולא אקסהיביציוניזם. מקווה זה משדר יופי ואסתטיקה, רוגע ושלווה, זרימה וטבע, חיבור למקור וחזרה לבראשיתיות. וכיוון שכך, הוא מאפשר לאשה הטובלת להתחבר למצווה ולשמחה של מצווה.

"משל המקווה" משקף, לעניות דעתי, את חוסר מודעות הציבור בכלל, וציבור הרבנים בפרט לתמונה העגומה הקיימת סביב יחסן של הנשים לטבילה. מכל הדוגמאות האפשריות להמחשת חי צניעות, בחר הרב מ. ליכטשטיין דווקא במקווה. בחירה זו מעידה עד כמה חסרה ההבנה וההכרה במציאות הקשה הקיימת. וכאן ברצוני להרחיב בתיאור המצב: כמי שנפגשת עם כלות רבות שאינן שומרות תורה ומצוות, אני מודעת היטב לסלידה (כן, זו המילה, לא הגזמתי) הקיימת ממצווה זו (והרי כל כלה מחויבת לטבול אם רצונה להתחתן עם רב אורתודוקסי). לצערי גם אחוז ניכר של הנשים המקיימות תורה ומצוות חשות מועקה ורתיעה סביב קיום מצווה זו. נשים רבות טובלות כי הן חייבות, וחשות הקלה כשהן יכולות לעשות את ה !
הקושי נובע ממספר גורמים והשניים העיקריים הם – המראה החיצוני-אסתטי של המקווה והיחס הפולשני של חלק מהבלניות כלפי האשה הטובלת. רוב רובן של הכלות שאני נפגשת איתן וששומעות על רזי המים ועל סוד הטהרה, מתחברות מאוד למשמעות הרעיונית של הטבילה ואף מתרגשות לקראת טבילתן ערב ליל כלולותיהן. אלא שלצערי הרב לא מעט קורה שההתלהבות נעלמת כליל לאחר הטבילה בגלל אחת משתי הסיבות שמניתי או שתיהן יחד.

אם להרחבת הקדושה והטהרה בישראל אנו משתוקקים, הרי שבידינו הדבר! אם להחזיר עטרה ליושנה אנו מבקשים, הרי ביכולתנו להפוך אידיאל למציאות! בידינו לבנות מקוואות אטרקטיביות ומושכות, מקומות שנעים וכיף להגיע אליהם. ככל שניתן הדבר, אל לנו לחסוך בדבר שהוא ציפור הנפש של העם היהודי, שקיומו הרוחני תלוי בו.

כפי שהזכרתי, בעיה נוספת המקשה על נשים רבות בבואן למקווה היא הקושי שבחשיפה כלפי הבלנית. אין ספק כי הבלניות משתדלות למלא את תפקידן במסירות ובנאמנות אך קיימת בורות הלכתית לגבי התפקיד המוטל עליהן. בידינו לאפשר קיום מצוות הטבילה ללא תחקירים מוקדמים מיותרים מצד האחראיות לטבילה, והכל כדת וכדין. על הבלניות לפתח רגישות רבה כלפי הטובלת כך שחוויית הטבילה תהיה בנועם ובשמחה. עבור הכלות שמבחינתן הטבילה שלפני החתונה הוא המפגש היחיד עם המקווה, יש לשקול בזהירות יתרה מה מביא לקירוב ומה חלילה לריחוק.
שתי הבעיות הללו הם הגורם העיקרי להסתייגות הרבה הקיימת ממצווה נעלה זו.

עלינו להשתדל שהמקוואות בארץ יהיו אסתטיים ומטופחים!
עד היום לא שמעתי מי שהעיר על בית כנסת מפואר מדי. לא שמעתי ש"בית הכנסת הגדול" שבירושלים לדוגמא הפך להיות ראי לחיי המותרות שלנו. אדרבה, משך כל הדורות נבנו בתי כנסת מפוארים והיהודים עשו כל השתדלות כדי לסייע בהשגת מטרה נעלה זו. אנו גם מכירים את המושג "הידור מצווה" הבא לידי ביטוי במתן חשיבות יתרה לצד החיצוני של חפצי מצווה כגון גביע לקידוש, חנוכייה, סוכה נאה וארבעה מינים מהודרים.ומדוע? מפני שחפץ של מצווה נאה מביא ללא כל ספק לחיבוב המצווה. ולעניינינו: אינה דומה ההתרשמות הנפשית הבאה מחמת טבילה במקווה בתנאים אופטימליים להתרשמות הנותרת מטבילה במקום שלא קיימים בו תנאים אלו. זאת ועוד: ההשקעה החומרית בחפצא של מצווה היא גם ביטוי ליחסנו כלפי המצווה. לכן, על אף שאני מסכימה לנמשל של הרב מ. ליכטנשטיין, המשל לדעתי אינו מוצלח ואינו נכון. דווקא במקוואות מן הראוי להשקיע גם מחשבה וגם ממון כדי שימלאו את תפקידן בצורה הטובה ביותר.

לסיום, אפנה למקווה של אלון שבות, ועל דרך משל אברך אותו: "מקווה, מקווה, במה אברכך? אלא שירבו כמותך בישראל ושכל נשות ישראל הבאות להתחדש ככלה מדי חודש בחודשו תזכינה להיטהר במקווה כמוך".