מרחק, נגיעה נעמי וולפסון צופיה שקורי
מרחק נגיעה

להזמנת הספר
ניתן להשאיר פרטים כאן
ואנו נחזור אליכם בהקדם

קראת? נהנית?
אנא כיתבי לנו הערות, הארות ותובנות חדשות מהספר

דף הבית > כתבות > טובלת וטוב לה

טובלת וטוב לה

דינה אברמסון | 01/03/2012

בשבוע שעבר הוזמנתי עם מספר חברות עיתונאיות במקום הכי מוזר בעולם, במקווה. נעמי וולפסון כתבה ספר שנקרא "מרחק, נגיעה" וחשבנו, אמרה לי היחצ"נית, בטלפון שיש לך עניין בנושא. אני מודה שיש לי עניין בנושא.

לכתבה במוצאש

 

אני, דינה אברמסון, לא נשואה, מתעקשת לטבול במקווה מידי חודש. למישהו יש בעיה עם זה?
בשבוע שעבר הוזמנתי יחד עם מספר חברות עיתונאיות להשקת ספר במקום הכי מוזר בעולם, במקווה. נעמי וולפסון כתבה ספר שנקרא "מרחק, נגיעה", אמרה לי היחצ"נית בטלפון, "וחשבנו שיש לך עניין בנושא". אני מודה שיש לי עניין בנושא, וגם מודה שזה היה לי די מוזר. חשבתי איך בדיוק משיקים ספר בחלל מקווה טהרה. כלומר, בתוך המים? על שפת הבריכה? ליד המקלחות? עם מגבות או בלי מגבות?
הגעתי למקווה "עבריה". תמיד שמעתי עליו אבל אף פעם לא זכיתי להיות בו. ובכן, הוא באמת מהווה אלטרנטיבה מפוארת ובאמת לא היה צורך לשבת על שפת המים, אלא בכיסאות פלסטיק על פרקט באחד מחדרי הכושר שפזורים במתחם שוקק נשיות.
קבוצת נשים ומקווה טהרה מולידים שיחות מעניינות על אהבה, גברים, אלוקים ומה שביניהם. ונעמי, שהיא אישה צנועה ומאוד חסודה, ישבה עם מטפחת גדולה והסבירה איך החליטה לכתוב באומץ רב ספר בחילונית על חשיבות המקווה. בשלב כלשהו היא גם פתחה את הבמה לשאלות הקהל, שהיה מורכב מדתיות וחילוניות סקרניות, וכולן שיתפו וסיפרו על חוויית הטהרה המרגשת.
השיחה הייתה חיובית פחות או יותר, עד שמישהי סיפרה שהיא הפסיקה לבוא למקווה מסוים כי הבלנית שאלה אותה כל כך הרבה שאלות ושפשפה לה את הרגליים. הסיפור החל להציף אצל כולן סיפורים הזויים על כל המקוואות חסרי הרגישות שבהם פגשו בארץ. חלקן סיפרו זאת בהומור וחלקן באכזבה. אני חיכיתי לתורי בסבלנות רבה ולבסוף הצבעתי ואמרתי לנעמי שאולי היא בעצם משכנעת את המשוכנעות. כאן בקבוצה כולן בטוחות בחשיבותה של הטהרה. מי שצריך להביא לו את הספר הוא כל מי שלקח בעלות על המקוואות בארץ. גם אם הבלנית מקסימה, לפעמים צריך ללמד אותה לדבר בחילונית.
ואז שאפתי עוד אוויר ואומץ וסיפרתי לקבוצה שאני כל כך משוכנעת ביופי של הדבר הזה שנקרא מקווה, שפשוט לא הפסקתי ללכת לשם גם אחרי שהתגרשתי, ושהדבר היחיד שעוצר בעדי מלחוש את כל ההרמוניה שעליה הן סיפרו היא התחושה שאני צריכה להסתתר ולשקר ולשים בכאילו כיסוי ראש. גיליתי שהחוויה הזו איננה רק שלי אלא של כל מי שעברה את גיל 25, חיה את החיים במלואם ומתעקשת על טהרה. אני יודעת שרוב הנשים שאינן נשואות ומתעקשות כמוני בכל זאת על זכותן לחוויה של לידה מחדש עטופות בתוך המים, מעדיפות לעשות זאת בטבע- ים, נחל, בריכה טבעית. הרחק מפיהן של הבריות או של הבלנית המסורה שתפקידה לוודא שאכן הנך נשואה ושהכול אצלך כשר. אבל אני, משום מה, מתעקשת על זכותי להגיע בנחת למקום מסודר עם מים מחוממים. בלי צורך לנסוע קילומטרים רבים ולהגיע למעיין שומם עם ירוקת בתקופת הקיץ או לטבול בתוך ים קפוא בליל חורף סוער. 
אני שונאת את ההרגשה לפני, שיתפתי את הקבוצה. הלחץ שמישהי תעבור, תזהה, תפתח זוג עיניים גדולות ותתמה. ואני מחבבת מאוד את ההרגשה אחרי. זכה יותר, טהורה. אני אוהבת מאוד את נוסח הברכה בתוך המים ואת התפילה הנלחשת בלי קול שאזכה יום אחד לטבול בלי להרגיש אשמה, ויותר מכל את הברכות של הבלנית שמברכת אותי בפרי בטן עוד השנה. לכי תסבירי לה שהאבא עוד לא מוכן.
אחרי כל פעם אני שואלת את עצמי, למה לך בכלל? למה לך לשקר, לרמות, להונות, לטבול ושרץ בידך? ותרי על התענוג. ממילא איש  אינו תומך בך או בחברותייך. למה שפשוט לא תדלגי על הקטע? ובאמת, הדיון הזה על המקווה כל כך מיושן, כל כך לא רלוונטי, ונדמה לי שבימינו כבר אף אחת חוץ ממני לא מתאמצת לטבול, בבחינת "לא רוצים, לא צריך". אבל חווית הטהרה כל כך מדברת אליי, שאני לא יכולה להפסיק את המנהג המגונה הזה, ללכת למקווה, ורק מייחלת שיום אחד השליטה בו תוסר לטובת כל מי שחשה צורך להתקדש. 
את הספר של נעמי טרם קראתי, כי חברה חילונית חטפה אותו ממני, ואני מצפה לו בקוצר רוח. אני באמת מקווה שהוא יפעל את פעולתו ושהנושא הזה ייפתח מעט יותר לדיון הציבורי. שכל אישה בעולם תחוש שהדבר הכי טבעי לה בעולם הוא להגיע פעם בחודש למקווה- ללא הבדל גיל, מצב דתיות או זוגיות.