מרחק, נגיעה נעמי וולפסון צופיה שקורי
מרחק נגיעה

להזמנת הספר
ניתן להשאיר פרטים כאן
ואנו נחזור אליכם בהקדם

קראת? נהנית?
אנא כיתבי לנו הערות, הארות ותובנות חדשות מהספר

דף הבית > כתבות > לשנות את תפיסת המקווה.

לשנות את תפיסת המקווה.

נשים מקום ראשון | 15/07/2012

אם ובת החוברות יחד לכתיבת ספר. צופיה שקורי (32), היא הבכורה מבין שמונת ילדיה של נעמי וולפסון. נעמי, פסיכותרפיסטית במקצועה, מטפלת זוגית ובלנית, התפרסמה כשהקימה במסגרת ארגון רבני צוהר את פרויקט "אחותי כלה" להכשרת מדריכות כלות. "הרגשתי שאם אכתוב לבד, התוצאה לא תהיה כמו שאני רוצה" כתבתן יחד ספר על המקווה. זה עניין די אינטימי ליחסי אם ובת.

 

משרת אם
לשנות  את תפיסת המקווה.
 
 
צופיה שקורי (32), נשואה ואם לשישה, היא הבכורה מבין שמונת ילדיה של נעמי וולפסון. נעמי, פסיכותרפיסטית במקצועה, מטפלת זוגית ובלנית, התפרסמה כשהקימה במסגרת ארגון רבני צוהר את פרויקט "אחותי כלה" להכשרת מדריכות כלות. היא כתבה בעבר כמה ספרים בנושא זוגיות ואינטימיות בחיי הנישואין בבית היהודי, אך הרגישה שחסר בנמצא ספר שייכתב בצורה אחרת. "הרגשתי שאם אכתוב לבד, התוצאה לא תהיה כמו שאני רוצה", מספרת נעמי. "הצעתי לצופיה לכתוב איתי. באותה התקופה היא הייתה בחופשת לידה ולכן הצעתי שאדאג לה לבייביסיטר על התינוק, והיא תעסוק בכתיבה. צופיה טובה מאוד בכתיבה, היא למדה ספרות באוניברסיטה. אני לעומת זאת די מתקשה בעברית. "אמנם עליתי לארץ לפני הרבה שנים אבל העברית שלי עדיין לא מושלמת", מסבירה וולפסון. "הרצון לכתוב את הספר ממש בער בקרבי. במסגרת 'צהר' פגשתי זוגות חילוניים שהבורות שלהם בנושא זוגיות בחברה הדתית הייתה מדהימה. הם התייחסו למקווה כאל מקום מגעיל והיו בטוחים שהכול מכוון אצל הדתיים רק להולדת ילדים. היה לי חשוב לשנות את התפיסה הזו. גם אני בלנית ולא הרגשתי נוח עם התפיסה שהמקווה הוא מקום מלוכלך שבו איזה זרה ופולשנית בודקת אותך בצורה לא נעימה". 
כתבתן יחד ספר על המקווה. זה עניין די אינטימי ליחסי אם ובת.
"העבודה על הספר עם אמא נראתה לי טבעית, כי אמא הייתה מדריכת הכלות שלי", אומרת שקורי. "בנוסף, הרגשתי שאני עוזרת לה להגשים חלום. ידעתי כמה אמא השקיעה במיזם 'אחותי כלה', הבנתי את הרצון שלה והחלטתי שהולכים על זה יחד. קיבלתי מאמא כל החיים, וזו הדרך שלי להחזיר לה עכשיו טובה". 
 
 
העבודה של הספר נמשכה חמש שנים, במהלכן ילדה הבת פעמיים. "תוך כדי הכתיבה למדתי הרבה על עצמי ועל היחסים עם אמא. בתקופה הזאת נוצרה בינינו אינטראקציה מאוד בריאה". עם זאת, לא תמיד במהלך העבודה הייתה תמימות דעים בין וולפסון ובתה. "בשלב מסוים היה מי שהציע לאמא לשלב בספר סיפורים אנושיים של כלות וזוגות שהגיו אליה לטיפול. היא כתבה, העבירה לי וזה נראה לי חושפני מדי. אמרתי לה שזה הופך את הספר לצהוב. אמא התייעצה עם עורכי הספר בהוצאת 'ידיעות ספרים', עידנה את הסיפורים אבל בכל זאת שילבה אותם בספר", מתארת הבת. "אמא ממש לא הייתה 'בוסית', אבל כשהתעורר ויכוח, היא הייתה המחליטה, כי אצל אמא שלי זה תמיד בא ממקום מקשיב ומקבל. יש גם הרבה מקרים בהם היא קיבלה את דעתי". הספר 'מרחק, נגיעה' קיבל ביקורות נלהבות, אבל לא כל הרבנים חיבקו אותו ואת העיסוק הפתוח בו באינטימיות. וולפסון מספרת: "הגעתי לחנות ספרים גדולה בירושלים, וגיליתי שהספר לא נמצא שם. שאלתי למה והופתעתי. הסתבר שרב יקר, ידוע ומקובל מאוד בציבור הדתי- לאומי, פסק שאסור למכור את הספר שעיקר המסר בו הוא שתענוג זה 'בילד אין' ביחסים בין בני הזוג. אני רציתי להראות שהקדושה היא חלק בלתי נפרד מהתענוג של היחד הזוגי. לא יצרתי את זה, הכול מעוגן במקורות". 
כאשת רב ובתו של רב היא נפגעה קשות. "נורא כאב לי. כתבתי לו מכתב, הסברתי לו שבספר הזה אני באה לעשות רק טוב. חשבתי שאולי הוא לא קרא את כל הספר וביקשתי שיקרא שוב. הוא ענה לי: 'עשיתי כהמלצתך, קראתי שוב והתחזקתי בעמדה שלי. אני לא מבין איך משתמשים בשיר השירים כדימוי לאיש ואישה. ואיך כותבים ספר שלם על התענוג'. "המכתב שלו הדהים אותי. אני לא מבינה למה זה בסדר לכתוב איך בוררים אורז, ולא בסדר לכתוב איך גורמים לאהבה לפרוח בין בני זוג". לעומת זאת, היא רווה נחת מתגובת קהל הקוראים. "הקבל מקבל את הספר באהבה וזה הסיפוק שלי ושל בתי צופיה".